<h1>שם י"ז ע"א</h1>
<h2>דף טו.</h2>
רבים הוקשה להם מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שחיטה [ה"א] מצות עשה שישחוט מה שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ישחוט תחלה ואחר כך יאכל שנאמר [דברים י"ב] ואכלת וזבחת מבקרך ומצאנך ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו', שהרי פסוק זה פשוט דבבשר תאוה הוא, ואני ג"כ הוקשה לי בזה ולא זכיתי לשאול פי אא"מ הרב ז"ל, אבל עתה אכתוב לך מה שנראה לי בזה ללמד זכות על רבינו הרמב"ם ז"ל. בפ"ב דחולין [כ"ח ע"א] תניא, ר' אליעזר הקפר ברבי אומר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. וכתב רש"י ז"ל מה פסולי המוקדשין בשחיטה דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וגו', ובספרי גרסינן מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה וכו' ולא מוקי להאי קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין. ומתוך דברי רש"י ז"ל משמע שבעלי הגמרא סוברין שפרשת כי ירחיב בפסולי המוקדשין היא אלא (שכסברי) [שבספרי] לא סברי הכי, ובמסכת בכורות פ"ב [ט"ו ע"א] סוברים ג"כ בעלי הגמרא שפרשת כי ירחיב בפסולי המוקדשין היא ששם דורשין כל הפסוק של אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל לפסולי המוקדשין, וגם פרשה ראשונה ג"כ דורשין אותה שם בפסולי המוקדשין, דאמרינן התם תזבח ולא (גזר) [גיזה] בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ובפ"ק דחולין [ט"ז ע"ב] אפליגו ר' ישמעאל ור' עקיבא אי פרשת כי ירחיב היא להתיר להם בשר תאוה או לאסור להם בשר נחירה, שר' ישמעאל סבר שבתחלה נאסר להם בשר תאוה וכשנכנסו לארץ הותר להם, ור' עקיבא סבר שבשר תאוה לא נאסר להם אלא שבשר נחירה היה מותר להם וכשנכנסו לארץ נאסר להם ופרשת כי ירחיב לא באה אלא לאסור להם בשר נחירה ושלא לאכול אלא בשר שחוטה שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך. ומה שאמר הכתוב כי ירחיב ה' וגו' אפשר ליה לר' עקיבא לאוקומיה כדמוקים לה בפרק כסוי הדם [שם פ"ד ע"א], דאמרינן התם, תנו רבנן כי ירחיב ה' [אלקיך] את גבולך למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת"ל וזבחת מבקרך ומצאנך, וכן משמע מתוך פירש"י ז"ל
